הביצות
האנשים, המקומות והמילים של עולם „הביצות“. בלי תפניות בעלילה: רק מה שהשחקן לומד בפרקים הראשונים.
זה אתה. בן קצת יותר מעשרים, מקומי, נולד באולשאני. פלדשר־וטרינר: אתה מטפל גם באנשים וגם בבהמות. את הרופא הזקן זרמבה לקחו הגרמנים, ולכן אתה המרפא היחיד בכל הסביבה, וכל צד יודע זאת. התיק עבר אליך מאביך. אתה רוצה להישאר סתם מרפא, אבל במלחמה זה לא הולך: כל בחירה נופלת על כף מאזניים של מישהו, ואין מי שידיו נשארות נקיות. שתי תכונות מכריעות בבדיקות הנדירות: קור רוח (לא לרעוד, לשקר בפנים) ומיומנות ריפוי (דיוק הידיים, אבחנה, ניתוח בתנאי שדה).
אשתך. מצפון ועוגן, סיבה לשמור על עצמך. היא שומרת עליך כבן אדם כשבבקתה מסתירים זר וכל דפיקה בדלת עלולה להיות האחרונה. היא לא רק מחכה: היא מחליטה, מסתכנת, מסתירה, מתווכחת ויודעת לומר "לא". רעב, קור ופחד פוגעים בה יותר מבך, ואת אמונה אפשר לאבד. אליונה בהיריון, ומאותו יום לכל החלטה שלך נוסף מחיר נוסף.
נער רועה, נכדה של סבתא אוגוסטינה. בלתי נראה: מי ישים לב לנער עם פרות? ולכן הוא הקשר הסודי בין הכפר ליער: נושא פתקים, שומע שיחות של זרים, מכיר שבילים שאינם על אף מפה. גדל בביצה והולך בה כמו על רצפה. תום ילדות במלחמה: הוא יכול לפחד, לשקר, להיעלב, אבל אי אפשר לשבור אותו. אפשר לסמוך עליו, ובדיוק משום כך חוששים לו.
מרפאה עממית, בקיאה בעשבים ומיילדת, סבתו של מיקיטקה. גרה בחווה מעבר לביצה, שם מריחים עשבים מיובשים ועשן. בת בריתך: מלמדת אותך איך להוריד חום ואיך לעצור דימום, ובמילה אחת מרחיקה אסון. הרפואה העממית שלה עומדת לצד מלאכת הפלדשר שלך ולא נגדה. אליה באים גם בני המקום וגם זרים, והיא מתנהגת כאילו אינה יודעת דבר. אבל זקנה וחורף לא חסים על איש, והחלטותיך מגיעות גם אליה.
רוואז מיקלדזה, טייס סובייטי שהופל, גאורגי, פצוע. בהסתרתו מתחיל הסיפור: לילה אחד מביאים אותו לבקתתך. זר כפליים: השפה והפנים מסגירים אותו מהמילה הראשונה, וכמעט אי אפשר להעביר אותו כמקומי. להציל אותו פירושו לסכן את הכפר כולו, כי על הסתרה יורים. הוא מתבדח גם כשאין לו במה, ומבטיח: "ניפגש, לקורזון יש שבילים משלו". הקו הזה לא נסגר בפרק אחד.
מפקד יחידת הפרטיזנים. קשיש, מקומי, ערמומי וקשוח. מכיר את הביצה טוב מהגרמנים ומנצל זאת. היחידה כבר פועלת, והוא בעצמו מגיע אל הפלדשר: תחילה דרך קשרים, אחר כך ישירות. הוא קורא לך ליער אך לא משכנע: מציב אותך מול העובדה שאנשים חולים ומתים. הוא יודע ללוות וגם לדרוש תשלום. בעיני אחדים הוא ישועה, בעיני אחרים שלטון חדש שגם הוא לוקח את שלו.
ראש כפר בעל כורחו. משלנו, מהכפר, אבל הגרמנים מינו אותו והוא נאלץ לבצע את פקודותיהם: מכסות, רשימות, בני ערובה. לא נבל: מעוך בין הכפר ששונא אותו לבין שלטון שאינו סומך עליו. כשהכפר מבקש שיעמוד לצדו, הוא מחפש סדק בפקודה. כשהגרמנים דורשים שמות, הוא שומר על המילה עד הסוף. אתה מכיר אותו מילדות, ולכן קשה שבעתיים כשצריך לבחור את מי מכם הוא יזכור.
שוטר מקומי, מכר לשעבר. קנאי, מתרפס, מחסל חשבונות ישנים. הפנים המרות של שיתוף הפעולה: הוא לא זר, גדל ברחוב הסמוך, ולכן יודע היכן להכות. לוחץ על חשדות, אוסף הלשנות, דורש שמות. אבל גם לו יש משלו: אם, פגיעה, פחד להיות בצד הלא נכון. אפשר לפחד ממנו, אפשר לשנוא אותו, אפשר להבין אותו. הוא לא חבר שלך, אבל גם לא קריקטורה.
הקומנדנט. בבית הספר לשעבר שוכנות הקומנדטורה שלו ובית החולים הגרמני. יבש, מרכיב משקפיים, בבוקר רץ סביב הכנסייה כאילו אין מלחמה. אוהב סדר עד רעד ומאמין בניירות. הבנאליות של הרוע: לא מפלץ ולא סדיסט, אלא מבצע שרואה בעצמו אדם סביר. הוא זקוק לרופא ויודע להציע מה שאי אפשר לסרב לו: תרופות, אישור מעבר, הגנה. אבל לכל שירות יש מחיר, והוא רושם אותו בדיוק כמו כל השאר.
שטורמפיהרר, מחסל מיחידת זונדרקומנדו. רוע גלוי, בניגוד לובר: אין לו צורך בסדר ובניירות, אלא בטיהור. מגיע כשצריך להפגין כוח, וקורא הלשנות כמי שמחפש עילה. היפוכו הגמור של הקומנדנט, ובשלב מסוים אתם מוצאים את עצמכם באותו צד, כי שניכם לא רוצים שהכול יישרף. אבל לקוס יש חולשה שהוא עצמו לא מדבר עליה: הוא מפחד מהדבקה.
פרטיזן צעיר וזריז, איש קשר, בעל עיני חיה פצועה. פוגש אותך בבונקר ביער השחור. חשדן: קודם בודק אם אתה באמת משלנו עד הסוף. מדבר בשקט, בלי עקיפין, מנקה תת־מקלע שלל ולא אוהב מילים מיותרות. עולמו מתחלק ל"שלנו" ו"זר". מביא חדשות מהיער, מוביל אותך אל הפצועים ומראה מה פירוש לא "לרפא" אלא "להילחם". עם הזמן נוצר ביניכם משהו הדומה להערכה.
זקן, בן ערובה לשעבר: ראה איך הגרמנים עושים מאדם דוגמה, ונשאר בחיים. אחרי יאזפ הוא ראש הכפר באולשאני. לא מתלונן ולא סולח, אך יודע את מחיר המילה. פונים אליו לעצה ולאמת שאין לאחרים. האמרה שלו: "המקום ארור, לא האדם". כשיגיע הזמן, יחסך אליו יקבע אם יספיק ללכת.
בחור מהרחוב הסמוך. בסתיו חבש סרט שוטר: מרעב, מפחד, כמו רבים. אחר כך קרע אותו, ברח, והופיע על סף ביתך עם פנים חבולות ועיני חיה נרדפת. לא גיבור ולא נבל, אלא אדם שבחר בחירה שהוא מתחרט עליה. היער יכול לקבל אותו, הכפר יכול להפנות עורף, ואתה יכול לגרש או להסתיר. מה יהיה עמו תלוי בך. כפרה אינה מהירה, אבל היא יכולה להיות מעשה.
חייל וורמאכט פצוע, כמעט בן גילך. הראי של רזו: פצוע, זר, בבית זר, ועמו מכתבי אמו וגעגוע הביתה. לרפא אויב או להשאיר למות? שבועת המרפא מול השנאה. מה שלא תחליט, תלמד את שמו והוא ייזכר. בעיני ובר הוא לא רק "אובדן", וברגע המתאים זה יועיל.
ילדך, שייוולד בקיץ. הבשורה עליו מגיעה כמעט מיד, וכל הסיפור הולך לקראת אותו יום. הלידה מתרחשת בנסיבות קשות, ומי שמיילד אותה הוא מי שבחרת במעשיך: נשות היחידה, אוגוסטינה, אתה עצמך או רופא זר. הבן מקבל את השם אנדריי או ריגור; אם נולדה בת, אליונה תקרא לה אוגוסטינה. למען הילד הזה מיכאס לומד לבחור, ולמענו הוא שורד עד הבוקר: שחר, תינוק בזרועות, תיקו של האב פתוח.
אזור של ביצות ויערות בדרום בלארוס. אדמות טובעניות, שבילי בולי עץ, חוות נידחות; בכיבוש — גם מלכודת, גם המחסה האחרון.
כפר בדוי בביצות האלמון (מן "אלמון"). דמות מכלילה של כפר פוליסי תחת הגרמנים — בית המועצה, הכנסייה, בקתות וחוות מסביב.
מצע של בולי עץ מעל האדמה הטובענית — הדרך היחידה בביצה. מי שמכיר אותה יעבור, הזר יטבע; משום כך הביצה הסתירה.
מקיץ 1941 — מנהל גרמני, קומנדטורה, ראש כפר, משטרה. מכסות עבודה וגירוש, מיסים, הוצאה להורג על אי־ציות ועל הסתרה.
מבצעי עונשין נגד פרטיזנים ואזרחים כאחד: חיפושים, בני ערובה, כפרים שרופים. חאטין נעשתה שם אחד לאלפים.
עד חורף 1941–42 — התנגדות ההולכת וגדלה ביערות. היחידות התקיימו מן הביצה ומן הכפר: ביקשו לחם ומרפא, ומשכו אליהן אנשים.
טיפוס הבהרות — בן לווייתם של הרעב והכינים. בצפיפות מחילות העפר והבקתות קצר כפרים שלמים; תרופות כמעט לא היו, ריפאו בטיפול ובחיטוי בחום של בית המרחץ.
לא רופא בעל תעודה אלא איש מעשה: פצעים, לידות, קדחות, שיניים. לא פעם המרפא היחיד באזור כולו — ולכן נחוץ לכל הצדדים בבת אחת.
תיק הדרך של המרפא: כלים, בקבוקונים, תחבושות, עשבים. של מיכאס — של אביו; והוא גם סמל המשחק.